אני רואה לא מעט פוסטים שמציגים את נושא הסטוריטלינג כטרנד של העידן הדיגיטלי ולעתים גם כאופנה חולפת... והאמת? זה די משעשע. למה? כי סיפור סיפורים זה בגֶנים שלנו. חִשבו על זה לרגע. מאז ימי האדם הקדמון בני אדם סיפרו סיפורים. אם נחשוב על זה לעומק נבין שפשוט אז הציורים היו המילים של ימינו – ואילו קירות המערות היו הפלטפורמה. והתנ"ך והתורה שבע"פ והברית החדשה – מה זה אם לא אוסף של סיפורים שיש להם אג'נדה? והצ'יף שישב עם שבטו סביב המדורה לא סיפר סיפורים? ובעידן הרדיו, ואחר כך הטלוויזיה – ששימשו כמדורת השבט – לא צרכנו סיפורים מגמתיים? והיום, בעידן הטכנולוגי העכשווי, מה שכולנו עושים בפייסבוק, בלינקדאין וביתר המדיות החברתיות – זה לא סטוריטלינג? (מי יותר טוב ומי פחות). אם חושבים על זה ככה, מבינים למשל שהקיר שלנו במדיה החברתית הוא לא אחר מאשר המקבילה העכשווית לקיר המערה ששימש את אבות אבותינו לפני יותר מ-30,000 שנה. סקפטים? קראו למשל את סיפור דוד ושאול (לא, זו לא טעות. דוד ושאול, לא דוד ויהונתן) ותגלו סטוריטלינג במיטבו. ואם אתם מתעצלים לחפש את הסיפור התנכי... אתם מוזמנים פשוט לצפות בוידיאו קליפ הזה. מעניין כמה כלים הלקוחים מארגז הכלים של סטוריטלינג אפקטיבי תצליחו לזהות במילות השיר "דוד ושאול" של אהוד בנאי. הנה קטע קטנטן ויפיפה מהשיר: "דבר מה אפל נופל/השד חוזר להשתולל/ סכין נזרקת באוויר/פתאום יש בין השנים קיר". סטוריטלינג במיטבו – כבר אמרתי?
*התכנים באתר זה מוגנים בזכויות יוצרים.